משלם משכורות שמנות, דלת מסתובבת של אנשי מכירות שנכנסים ויוצאים, משלם הון על משרדים נוצצים, נוגע במחזור חודשי של מיליון, חודש לאחר מכן על 600,000, ובשורה התחתונה, חוסר יציבות ולא רואה בית.

זוכר במיוחד את אותו הלילה – שכמעט עלה לי בחיים שלי.
אני יוצא מהמשרד במנחם בגין בתל אביב, אחרי עוד יום עמוס באופן קיצוני.

אני עולה על האופנוע, העייפות גוברת, העיניים כבדות, הגוף מתמלא בתחושת חמימות,

ואז..

אני מאבד שליטה על האופנוע – האופנוע נזרק לצדדים וכמעט יוצא משיווי משקל.
אני מבין שנרדמתי לכמה רגעים,

ובכנות?

אין לי מושג איך הצלחתי להשתלט על האופנוע ולהשאר בחיים.
אני עוצר בצד מתחת לגשר, דמעות בעיניים, לב דופק,
שואל את עצמי – מה אני עושה לא נכון בחיים האלו?

הבנתי שזה לא יכול להיות ככה.
אני לא יכול להמשיך להיות נערת הליווי של העסק הזה.
באותה תקופה אני גר בקיבוץ גת ומרוויח את ההכי הרבה כסף שהרווחתי בחיי (6 ספרות בחודש, רווח).
העניין הוא שכדי להצליח להרוויח את הסכומים האלה, הייתי נדרש בכל פינה בעסק.
וכדי לצלוח את העומס הפסיכי שנקלעתי אליו, רכשתי אופנוע.
"יעילות" במקסימום, ניצול זמנים.
על כל לקוח שרכש ממני תהליך להקמת צוות מכירות וליווי עסקי – הייתי נוסע אליו פיזית, לאורך כל התהליך, מידי יום, בוקר עד לילה.

הייתי תופר ביום 5-6 עסקים שונים, של הדרכות, יעוצים וליווים, קרעתי את התחת.

אבל את האמת?

הרגשתי מסופק, הרי אני מרוויח לא רע.
אבל לא ידעתי שאני מפסיד בענק.

במקביל בפעילות השניה שהייתה לי, היה גם מוקד מכירות שנותן שירותי מכירות במיקור חוץ, צוות לא קטן, משרדים בתל אביב,

בפועל?

אני מנהל המכירות.
מחלק לידים לאנשי המכירות, מאזין להם לשיחות, מנהל את המוטיבציה שלהם
ודואג להם לפיפי קקי וחיתולים.

בכנות?

סיוט מהלך.

כל הזמן הזה חייתי בתחושה שלא משנה כמה אני עושה – אני לא מספיק כלום.
תמיד עם משימות פתוחות תמיד אנשים לא מרוצים ממני בגזרה כזאת או אחרת,
איש מכירות אחד שמרגיש שאני לא רואה אותו ומתפטר,
אחר שצריך לפטר אותו כבר לפני חודשיים ואני לא מגיע לזה אז הוא
פשוט נשאר ואני שורף עליו כסף ולידים.

אני במין מרוץ ספירלה אכזרי, מצד אחד מברך על השפע שיש בחלקי מהצד השני מרגיש שזה לא באמת יכול להחזיק לאורך זמן.

ומה שהכי כאב?

באותם שנים אני גם הופך לאבא פעם ראשונה – ושם? התחילו האסימונים הגדולים ליפול.
הבנתי שעם כל הכסף שאני מרוויח, החיים שלי די בדרך להתפרק עומרי אהבה שלי, גדל לו ומתפתח מידי יום בקיבוץ עם אישתי היקרה,

אבל

בלי אבא
כי איפה אבא? בעבודה!
הייתי, יוצא בשבע בבוקר וחוזר בשמונה בערב אחרי שנרדם כי צריך לנהל את העסק כמובן.
אני חושב שהמשפט הראשון שהוא למד להגיד היה "אבא בעבודה",

וזה זרק אותי אחורה לילדות שלי, אבא שלי שכיר בחברת חשמל, יוצא מהבית להסעה ב 5:00 בבוקר, וחוזר ב19:00 בערב מידי יום, איפה אבא? "אבא בעבודה".
הבנתי שאני אותו הדיסקט, שאין הבדל ביני לבין כל שכיר אחר, שמשועבד לעבודה שלו, אז אני הרווחתי קצת יותר.

אבל בתכלס?
כלוב מזהב. זה שווה שאני בלי הילדים שלי?
שאני יכול לאבד את הזוגיות שלי?
את הבריאות שלי?

וזאת המציאות הכואבת
אצל הרוב המוחלט של בעלי העסקים. הם צומחים, מתחילים לייצר הכנסות
80K, 100K, 200K, 500K בחודש
תחושה שהם "על זה" ובמסלול הנכון, כשבתכלס הם פשוט ממקסמים את הזמן שלהם לקצה, ואז נתקעים בכלוב הזהב.

אז איך יוצאים מהכלוב?

הדבר הראשון הוא להכיר בעובדה ש-