הרגע שבו כמעט סיימתי את החיים שלי על האופנוע…
השעה 20:34,
אני יוצא מהמשרד במנחם בגין בתל אביב
אחרי עוד יום עמוס באופן קיצוני,
אני עולה על האופנוע,
העייפות גוברת,
העיניים כבדות,
הגוף מתמלא בתחושת חמימות,
ואז..
אני מאבד שליטה על האופנוע
האופנוע נזרק לצדדים
וכמעט יוצא משיווי משקל.
אני מבין שנרדמתי לכמה רגעים,
ובכנות,
אין לי מושג איך הצלחתי
להשתלט על האופנוע ולהשאר בחיים.
אני עוצר בצד מתחת לגשר,
דמעות בעיניים, לב דופק
שואל את עצמי
מה אני עושה לא נכון בחיים האלו?
הבנתי שזה לא יכול להיות ככה.
אני לא יכול להמשיך להיות
נערת הליווי של העסק הזה
באותה תקופה אני גר בקיבוץ גת
ומרוויח את ההכי הרבה
כסף שהרווחתי בחיי,
(6 ספרות בחודש, רווח)
העניין הוא שכדי להצליח
הייתי נדרש בכל פינה בעסק.
וכדי לצלוח את העומס הפסיכי שנקלעתי אליו,
רכשתי אופנוע.
"יעילות" במקסימום
ניצול זמנים.
על כל לקוח שרכש ממני
תהליך להקמת צוות מכירות וליווי עסקי
הייתי נוסע אליו פיזית,
לאורך כל התהליך,
מידי יום,
בוקר עד לילה.
הייתי תופר ביום 5-6 עסקים שונים,
של הדרכות, יעוצים וליווים,
קרעתי את התחת,
אבל את האמת?
הרגשתי מסופק,
הרי אני מרוויח לא רע.
אבל לא ידעתי
שאני מפסיד בענק.
במקביל בפעילות השניה שהייתה לי,
היה גם מוקד מכירות
שנותן שירותי מכירות במיקור חוץ,
צוות לא קטן, משרדים בתל אביב,
בפועל?
אני מנהל המכירות.
מחלק לידים לאנשי המכירות,
מאזין להם לשיחות
מנהל את המוטיבציה שלהם
ודואג להם לפיפי קקי וחיתולים.
בכנות?
סיוט מהלך.
כל הזמן הזה חייתי בתחושה
שלא משנה כמה אני עושה –
אני לא מספיק כלום.
תמיד עם משימות פתוחות
תמיד אנשים לא מרוצים ממני בגזרה כזאת או אחרת,
איש מכירות אחד שמרגיש
אחר שצריך לפטר אותו כבר לפני חודשיים
ואני לא מגיע לזה אז הוא
פשוט נשאר ואני שורף עליו כסף ולידים.
אני במין מרוץ ספירלה אכזרי,
מצד אחד מברך על השפע שיש בחלקי
מהצד השני מרגיש שזה
לא באמת יכול להחזיק לאורך זמן.
ומה שהכי כאב?
באותם שנים אני גם הופך לאבא פעם ראשונה
ושם? התחילו האסימונים הגדולים ליפול.
הבנתי שעם כל הכסף שאני מרוויח,
החיים שלי די בדרך להתפרק
גדל לו ומתפתח מידי יום בקיבוץ
עם אישתי היקרה,
אבל
בלי אבא
כי איפה אבא? בעבודה!
הייתי, יוצא בשבע בבוקר
וחוזר בשמונה בערב אחרי שנרדם
כי צריך לנהל את העסק כמובן.
אני חושב שהמשפט הראשון
שהוא למד להגיד
היה "אבא בעבודה",
וזה זרק אותי אחורה לילדות שלי,
אבא שלי שכיר בחברת חשמל
יוצא מהבית להסעה ב 5:00 בבוקר
וחוזר ב19:00 בערב מידי יום,
איפה אבא? "אבא בעבודה"
הבנתי שאני אותו הדיסקט,
שאין הבדל ביני לבין כל שכיר אחר
שמשועבד לעבודה שלו,
אז אני הרווחתי קצת יותר.
אבל בתכלס?
כלוב מזהב.
זה שווה שאני בלי הילדים שלי?
שאני יכול לאבד את הזוגיות שלי?
את הבריאות שלי?
וזאת המציאות הכואבת
מתחילים לייצר הכנסות
80K, 100K, 200K, 500K בחודש
תחושה שהם "על זה"
ובמסלול הנכון
כשבתכלס הם פשוט ממקסמים
ואז נתקעים בכלוב הזהב.
הסיבה לזה
היא שאותם בעלי עסקים – חוששים.
חוששים להעביר אחריות
חוששים להכניס עוד מישהו
חוששים לשלם על זה מהרווח שלהם
ואני הרגשתי את זה
ההבנה הזאת שאני יכול
להפסיד את מה שבניתי במשך כמה שנים.
אז איך יוצאים מהלופ?
בונים מנגנוני כוח אדם – לפי 2 כללים:
[1] גידור –
המטרה כאן היא לבנות
מנגנונים שמצמצמים את הסיכון.
וכמו בכל גידור, ה"ביטוח" הזה
עולה לפעמים קצת יותר,
אבל מאפשר לנו לישון בשקט בלילה.
לדוגמה –
– אנשי מכירות שעובדים לפי עמלות
– צוות נותני שירותים שעובד לפי פרוייקטים
אין מכירות? אין עלויות
אין פרוייקטים? אין עלויות
[2] דישון –
משפט ששווה לחרוט בראש
בכל הקשור לגיוס וניהול כוח אדם –
אנשים איכותיים, מחפשים קרקע פוריה.
אתה איש מכירות טוב,
והוכחת שיש לך את מה שצריך בשביל לצמוח?
מוזמן להפוך למנהל מכירות
ולקחת אחוזים מהעוגה.
המערכת שלך צריכה לאפשר
לאנשים מוצלחים ואיכותיים לצמוח.
ואני לא מדבר על תוכנית העשרה שנתית.
אני מדבר על להפוך לשותפים עסקיים בתוך העסק
בדיוק כמו חברות ציבוריות שצומחות בצורה אגרסיבית
ומייצרות שורות של מיליונרים חדשים
מתוך שדרת הניהול.
הצעד שלך להיום –
הגדר את התפקיד שמעמיס עליך הכי הרבה תפעול ומעכב אותך מלצמוח.
פרק אותו לסמכויות שונות ולתתי תפקידים
תמחר אותו בצורה שמגדרת את הסיכון ומאפשר לאנשים איכותיים לצמוח ולהרוויח מהסיכוי.